לדלג לתוכן

אוטו דיקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוטו דיקס
Otto Dix
לידה 2 בדצמבר 1891
אונטרמהאוס, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 1969 (בגיל 77)
סינגן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Wilhelm Heinrich Otto Dix עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Hemmenhofen עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום גרמנים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • Kunstgewerbeschule Dresden (1914)
  • אקדמיית דרזדן לאמנות יפה עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, אמנות חזותית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אקספרסיוניזם, אובייקטיביות חדשה עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי Ernst Schunke, Richard Guhr, Carl Senff, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות מטרופוליס, The Skat players, The War עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1959)
  • honorary citizen of Gera (23 בנובמבר 1966)
  • מדליית קרל פון אוסייצקי (1964)
  • Lichtwark Prize עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Martha Dix (1 בפברואר 1923–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Ursus Dix, Nelly Dix, Jan Dix עריכת הנתון בוויקינתונים
www.otto-dix.de
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וילהלם היינריך אוטו דיקסגרמנית: Wilhelm Heinrich Otto Dix‏; 2 בדצמבר 189125 ביולי 1969) היה צייר גרמני, פעל במיוחד בתקופת הרפובליקה הוויימארית. ידוע בשל סגנונו הגרוטסקי והריאליסטי ונחשב לאחד מהבולטים בזרם "האובייקטיביות החדשה" או "התכליתיות החדשה" (אנגלית: New Objectivity, גרמנית: Neue Sachlichkeit).

אוטו דיקס נולד בעיירה אונטרהאוס (גרמנית: Unterhaus) ליד העיר גרה שבמחוז סקסוניה לארנסט פרנץ ולפאולינה לואיז דיקס. אביו היה יוצר תבניות במפעל ברזל ואמו שהייתה משוררת בנעוריה, ולאחר מכן עבדה לפרנסת המשפחה כתופרת.[1]

אוטו היה הבכור מבין אחיו ושלושה מהם האריכו ימים אחריו: טוני, פריץ והדוויג. אח גדול ממנו, שנקרא גם הוא פריץ, נפטר שנה לפני לידתו, והאחות הקטנה אליסה, נפטרה סמוך ללידתה ב-1899. משפחתו חיה בבית משותף שכיום משמש כמוזיאון המוקדש לזכרו ונוסד בשנת 1991. מעט לאחר לידתו נדדה המשפחה בין כמה בתים זמניים עד שבשנת 1908 קנה האב בית בקצה אונטרהאוס. קניית הבית למשפחה ממעמד הפועלים התאפשרה בזכות העלאה משמעותית בשכרו של האב בתחילת שנת 1900. עבודתו של האב כטכנאי הייתה מוערכת מאוד והכשרתו הייתה ייחודית, דבר שמסביר את משכורתו הגבוהה יחסית.[2]

דיקס היה ילד חולני שסבל מדלקת ריאות, חום וסיוטים חוזרים, בהם חלום אחד שחזר על עצמו, בו הוא בורח מחרמשם של שני איכרים הקוצרים שדה תירס. סיוט זה הפך לציור שלו מאוחר יותר ומוצג היום במוזיאון העיר גרה.[3]

לימודי אמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקס נחשף לאמנות מגיל צעיר מאוד. בגיל עשר הוא שימש דוגמן לבן דודו מצד אימו, פריץ אמאן, וציין בשלב מאוחר יותר שזה היה השלב בו החליט להיות צייר בעצמו. הוא הוקסם מהאווירה בסטודיו ומ"הריח הנפלא של צבעי שמן ולכה". בן דודו שימש לו מנחה ראשון ולימד אותו את העקרונות הראשוניים.[4]

במקביל ללימודיו בבית הספר היסודי בשנים 1897–1906, לקח אותו מורו לאמנות פרופסור ארנסט שונקה תחת חסותו. בשנות לימודיו נסע איתו שונקה לאזורים כפריים פתוחים והנחה אותו בציור באמצעות חומרים רבים דוגמת גיר, פחם, דיו, גרפיט צבעי מים ועוד. ספר שרטוטים של דיקס מהשנים 1903–1906 מראה את כישרונו הגדול מגיל צעיר, כמו גם את סגנונו הייחודי והקפדני.[5]

ארנסט שונקה זיהה את הפוטנציאל הגדול שהיה חבוי בו וסייע לו להגיש בקשה למלגת לימודים "על-תנאי" לנסיך היינריך ה-28 של רויס. תנאי לקבלת המלגה הייתה התחייבות לתקופת התמחות במלאכה אצל מומחה העיצוב והציור קארל זנף בעיר גרה, מ-1905 למשך ארבע שנים.[6] בתקופה זו רכש דיקס כלים מקצועיים רבים ושכלל את סגנונו הייחודי, למרות חוסר ההערכה שהביע כלפיו זנף. דבר זה ניכר, בין השאר בציטוט מפורסם בו טען זנף כי דיקס לעולם לא יהיה אמן אמיתי, לכל היותר יהווה שוליה לצייר.[7]

משנת 1909 ועד 1914 למד באקדמיה לאמנות גבוהה של דרזדן. הוא מימן את לימודיו באמצעות המלגה בת ה-40 מארק לחודש שקיבל. נוסף על כך הוא היה פטור מתשלום מיסים והרוויח מעט ממכירת דיוקנאות.[8] בתקופה זו ביקר בתערוכות גרמניות וצרפתיות ונחשף לסגנונות ציור רבים, בהם סימבוליזם, אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם וקוביזם. פול גוגן ווינסנט ואן גוך היו אמנים שהשפיעו עליו במיוחד וסגנונו מאותה תקופה מזכיר את זה של ציירים גרמנים מהמאה ה-16 – סגנון רך, מעודן ומעט רומנטי.[9]

מבחינה רוחנית-דתית התנסה דיקס יחד עם חבריו הקרובים בתרגול הדת המזדזנית, סוג של דת נאו-זורואסטרית. כחלק מדת זו שמר דיקס באדיקות על צמחונות, תרגל מדיטציה ותרגולי נשימה, נמנע מעישון אם כי הוא מעיד על עצמו שלא הצליח להימנע לחלוטין משתיית אלכוהול[10]:

"אני דואג לגופי יותר מהרגיל כי יש לי גוף בריא שמוביל לידע בריא... אני צמחוני; אם כי לא באדיקות מלאה כי אני נהנה מאלכוהול. אני עדיין נמנע מעישון".[11]

מלחמת העולם הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914 התנדב דיקס לצבא כדי להשתתף במלחמת העולם הראשונה. מניעיו לגיוס לא ברורים לחלוטין אך נראה ממכתבים, ציורים ושיחות שערך עם חבריו שהיה בהם תערובת של פטריוטיזם גרמני מיליטריסטי וניהיליזם מבית מדרשו של פרידריך ניטשה, שבספריו החל לעיין כנראה בתקופת לימודיו בדרזדן. באותן שנים, כנראה בהשפעת ניטשה, האמין כי העולם הוא מערבולת כוחות מנוגדים, היוצרים והורסים במחזוריות בלתי פוסקת של חיים ומוות. הוא האמין שיקיץ הקץ על הסדרים הבורגניים הישנים ו"שחר חדש יפציע על אירופה".[12] למלחמה לקח איתו שני ספרים: התנ"ך ו"המדע העליז" של ניטשה.[13]

דיקס שובץ בחיל הארטילריה וקיבל בתחילה תפקיד של מקלען. את הכשרתו הצבאית עבר בדרזדן ובבאוצן, ונשלח לחזית מלחמת החפירות בריימס שבצרפת ב-21 בספטמבר 1915. הוא היה חייל טוב והתקדם במהירות בדרגות, קיבל עיטור צלב הברזל דרגה שנייה ודרגת קצין בנובמבר באותה שנה.[14] דיקס נפצע בחמש הזדמנויות שונות במהלך שירותו במלחמה ועבר לפחות שלוש חזיתות שונות: נהר הסום שבצפון צרפת, החזית הרוסית והחזית בפלנדריה. באוקטובר 1918 הועלה בדרגה וחודש לאחר מכן שוחרר משירות צבאי, כנראה לאחר פגיעה קשה בצוואר.[15]

במהלך המלחמה הצליח להמשיך בעבודתו האמנותית וצייר בהפוגות, בעיקר רישומים ובצבעי גואש. את יצירותיו שלח הביתה וכך שרדו יצירות רבות של תקופתו האקספרסיוניסטית, יש המעריכים כי צייר מאות יצירות בשנות המלחמה.[16]

רפובליקת ויימאר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מהצבא חזר דיקס להשלים את לימודיו באמנות באקדמיה של דרזדן בשנים 1919–1922. עבודותיו בשנים אלו מראות שינוי כיוון משמעותי. השתתפותו של במלחמת העולם הראשונה וחוויותיו הקשות ממנה, הובילו אותו להמיר את העושר הצבעוני והוויטאליות שאפיינו את עבודותיו המוקדמות, בצבעים קרים ומנוכרים. סגנונו השתנה מאקספרסיוניזם לדאדא וסוריאליזם בשנות לימודיו האחרונות. עבודותיו קיבלו ממד פוליטי והוא הביע באמצעותן כעס על היחס של גרמניה לנכים ופצועי המלחמה.[17]

מחאה זו באה לידי ביטוי בעבודות כגון: "משחקי הקלפים" (1920), היצירה הידועה ביותר שלו מאותה שנה, המציגה גרוטסקיות חריפה כמו גם אמירה חברתית נוקבת; "חנות הקצב" (1920) ו"פצועי מלחמה" (1922) המציגות שתיהן את החברה הקורסת בתקופה שלאחר מלחמת העולם. דיקס מחה על ההוללות והריקבון שפשטו בחברה הווימארית של שנות ה-20.[18]

בשנת 1920 הציג את יצירותיו בדרזדן ובברלין לפני שעקר לדיסלדורף, שם פגש את ד"ר הנס קוך (Hans Koch), אורולוג חובב אמנות שתמך באמנים והציג תערוכה של דיקס. במהלך 1921 צייר דיוקן של ד"ר קוך וכך התוודע לאשתו של הרופא, מרתה אליזבת קוך (Martha Elisabeth Koch, במקור לינדנר Lindner), אז בת 26 ואם לשני ילדים. השניים ניהלו רומן ולאחר תקופה קצרה עזבו יחד לדרזדן. ד"ר קוך ניהל באותה תקופה רומן עם אחותה הגדולה של מרתה ואולי בשל כך לא נטר טינה לדיקס ונשאר עמו בקשר טוב עד פטירתו ב-1952. בשנת 1923 התחתן דיקס עם מרתה ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתם הראשונה, נלי. בהמשך אותו עשור נולדו להם עוד שני ילדים, אורסוס ויאן. הם נשארו נשואים עד פטירתו של האמן.[19]

אובייקטביות חדשה ומחאה אמנותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חיילים מתקדמים תחת גז", 1924
דיוקן העיתונאית סילביה פון הארדן, 1926, פריז, מרכז ז'ורז' פומפידו

בשנת 1924 התארגנו דיקס ואמנים אחרים יוצאי מלחמת העולם הראשונה בתערוכה קבוצתית נודדת בשם "לא עוד מלחמה". ספרו "המלחמה" יצא אף הוא בשנה זו, ותואר מאוחר יותר על ידי אחד המבקרים כאחד הספרים בעלי ההשפעה החזקה ביותר נגד מלחמות. בתקופה זו עשה שימוש רב בתצלומים של חיילים גרמנים שנפצעו וגופם התעוות כתוצאה מהמלחמה.[20]

ב-1925 הציג דיקס את יצירותיו בקונסטהאלה מנהיים (Kunsthalle Mannheim) כחלק מתערוכה משותפת של כמה אומנים, ביניהם מקס בקמן, ג'ורג' גרוס, ואחרים, ואשר נשאה את השם "אובייקטיביות חדשה" (אנגלית: New Objectivity, גרמנית: Neue Sachlichkeit). שם זה הפך במהרה לשמו של זרם תרבותי חדש בגרמניה. תרבות זו נוצרה מתוך השבר הגדול שהביאה מלחמת העולם הראשונה: אובדן של מיליוני חיילים צעירים, משבר כלכלי חריף והתמוטטות כמעט מוחלטת של מעמד הביניים. בניגוד לציפיות לפני המלחמה, שמצב האנשים בגרמניה ישתפר לאחר המלחמה, החלה לחלחל בסוף המלחמה ההבנה שלמעשה המצב גרוע יותר מכל מה שהיה לפני כן. תובנה זו הולידה את הזרם, שהשפעותיו ניכרו בציור, צילום ועיצוב.[21] אופי התנועה היה פוליטי, בניסיון לרתום את האמנות ככלי נגד הממסד. דיקס זכה להכרה כבר באותה תקופה גם באירופה וגם בארצות-הברית, והמבקרים היללו את יצירותיו, בהן "החפירה" (אנגלית: The Trench), שעליה התחיל לעבוד בדרזדן ב-1920 והשלים רק ב-1923 בדיסלדורף. הוא היה זהיר מאוד בהתבטאויותיו ולא דיבר בקיצוניות שהביעו חברים אחרים בזרם אך למרות זאת נחשב, בעיקר בשל אופי יצירותיו, לבולט בין אמני הזרם ופעולותיהם.[22]

בשנת 1931 מונה לחבר מן המניין באקדמיה הפרוסית לאמנות בברלין והחל להרצות. באותה שנה הוא הציג תערוכות בכל רחבי גרמניה ובניו-יורק. אך הכרה זו הייתה קצרת מועד יחסית, שכן בשנת 1933 החלו הנאצים להגדיר את עבודותיו כלא מוסריות. נאסר עליו להציג את יצירותיו בגרמניה, אך הוא נסע מספר פעמים באמצע שנות ה-30 לשווייץ, שם הציג את יצירותיו בתערוכות שונות.[23]

ב-1937 הוצגה התערוכה "אמנות מנוונת" בה, יחד עם שורה ארוכה של יצירות אחרות של אמנים גרמנים, בעיקר יהודים ומתנגדי הממשל, הוצגו מבחר מיצירותיו כאמנות שאינה ראויה ושיש להוקיע אותה. בשנת 1939 נאסר דיקס באשמת ניסיון התנקשות בחייו של אדולף היטלר, אך שוחרר לאחר מספר חודשים והאשמות נגדו בוטלו. בסוף מלחמת העולם השנייה נתפס על ידי הצרפתים והחזק בשבי עד 1946.[24]

אחרי מלחמת העולם השנייה וסוף חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופי עבודותיו של דיקס לאחר מלחמת העולם השנייה השתנה מעט: הוא החל לצייר יצירות בעלות אופי דתי-נוצרי, אלגוריות דתיות וסצנות תנ"כיות; אך המשיך גם ביצירה המראה את הסבל שגורמות המלחמות. הוא קיבל הכרה והערכה בגרמניה המערבית והמזרחית גם יחד וזכה בפרסים רבים. בשנות ה-50 וה-60 נסע ברחבי אירופה וארצות-הברית כדי להציג את יצירותיו בתערוכות שונות. דיקס מונה לחבר במספר אקדמיות לאמנות, בהן פירנצה, ברלין ודרזדן. בשנת 1965 השתתף בסרט דוקומנטרי קצר. בשנת 1967, לאחר נסיעה ליוון, סבל משבץ ששיתק את ידו השמאלית. הוא נפטר ב-25 ביולי 1969 לאחר שעבר שבץ נוסף.[25]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גביש, מאיה. "אוטו דיקס – תערוכת יחיד". חדשות האמנות. עדכון אחרון: 15 במרץ 2010. אוחזר ב-10 במאי 2016 http://www.omanut.info/index.asp?ItemID=281&rcid=85&pcid=63&cid=85(הקישור אינו פעיל).
  • Bröhan, Nicole, Otto Dix (Berlin: Jaron Verlag, 2007).
  • Crockett, Dennis, "The Most Famous Painting of the 'Golden Twenties'? Otto Dix and the Trench Affair", Art Journal 51 (Spring 1992), 72-80.
  • Gutbrod, Philipp, Otto Dix: The Art of Life (Ostfildern, Germany: Hatje Cantz, 2010).
  • Fearn, Justin. "Otto Dix During and After World War I". Utopia/Dystopia. Last update: 2014. Accessed May 10, 2016. https://utopiadystopiawwi.wordpress.com/new-objectivity/otto-dix/.
  • Fulmer, Jeffrey. "Biography" The Online Otto Dix Project. Last update: February 2009. Accessed May 09, 2016. http://www.ottodix.org/biography/.
  • Karcher, Eva. Otto Dix, 1891-1969: His Life and Works (Köln, Germany: Taschen, 1988).
  • Löffler, Fritz, Otto Dix Life and Work, Trans. Reginald John Hollingdale (New York: Holmes & Meier, 1982).
  • Lorenz, Ulrike and Stiebert, Martin, Dix Avant Dix: Das Jugend- Und Frühwerk 1903-1914 (Jena: Glaux, 2000).
  • Murray, Ann, A War of Images: Otto Dix and the Myth of the War Experience (Cork, Ireland:UCC, 2014).
  • Peters, Olaf, Otto Dix (Munich: Prestel, 2010).
  • Remer, Ashley. "Otto Dix Biography, Art, and Analysis of Works." The Art Story. Last update: April 2016. Accessed May 09, 2016. http://www.theartstory.org/artist-dix-otto.htm.
  • Schubert, Dietrich, Death in the Trench - the Death of the Portrait? (New York: Neue Galerie, 2010).
  • Singh, Charanjit, "Biography and Educative: A Critical Examination of the Life and Artwork of Wilhelm Heinrich Otto Dix". PhD Dissertation. University of Southampton, 2012.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטו דיקס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Philipp Gutbrod, Otto Dix: The Art of Life (Ostfildern, Germany: Hatje Cantz, 2010), p. 17.
  2. ^ Nicole Bröhan, Otto Dix (Berlin: Jaron Verlag, 2007), p. 11.
  3. ^ Charanjit Singh, "Biography and Educative: A Critical Examination of the Life and Artwork of Wilhelm Heinrich Otto Dix". PhD Dissertation. University of Southampton, 2012. p. 118.
  4. ^ Eva Karcher, Otto Dix, 1891-1969: His Life and Works (Köln, Germany: Taschen, 1988), p. 21.
  5. ^ Gutbrod, Otto Dix: The Art of Life, p. 19.
  6. ^ Löffler, Fritz, Otto Dix Life and Work, Trans. Reginald John Hollingdale (New York: Holmes & Meier, 1982, p. 8.
  7. ^ Gutbrod, Otto Dix: The Art of Life, p. 20.
  8. ^ Karcher, Otto Dix, 1891-1969: His Life and Works, p.21-24.
  9. ^ Ibid, p. 26.
  10. ^ Singh, "Biography and Educative: A Critical Examination of the Life and Artwork of Wilhelm Heinrich Otto Dix". P. 120-121.
  11. ^ Ulrike Lorenz and Martin Stiebert, Dix Avant Dix: Das Jugend- Und Frühwerk 1903-1914 (Jena: Glaux, 2000), p. 267.
  12. ^ Dietrich Schubert, Death in the Trench - the Death of the Portrait? (New York: Neue Galerie, 2010), p. 37.
  13. ^ מאיה גביש. "אוטו דיקס – תערוכת יחיד". חדשות האמנות. עדכון אחרון: 15 במרץ 2010. אוחזר ב-10 במאי 2016.
  14. ^ Fearn, Justin. "Otto Dix During and After World War I". Utopia/Dystopia. 2014. Accessed May 10, 2016.
  15. ^ Karcher, Otto Dix, 1891-1969: His Life and Works, p.38-39.
  16. ^ Singh, "Biography and Educative: A Critical Examination of the Life and Artwork of Wilhelm Heinrich Otto Dix". p. 155.
  17. ^ Dennis Crockett, "The Most Famous Painting of the 'Golden Twenties'? Otto Dix and the Trench Affair", Art Journal 51 (Spring 1992), p. 75.
  18. ^ Karcher, Otto Dix, 1891-1969: His Life and Works, p.49-51.
  19. ^ Singh, "Biography and Educative: A Critical Examination of the Life and Artwork of Wilhelm Heinrich Otto Dix", p. 157-160, 162
  20. ^ Gutbrod, Otto Dix: The Art of Life, p. 45.
  21. ^ Dennis Crockett, "The Most Famous Painting of the 'Golden Twenties'? Otto Dix and the Trench Affair", p. 72.
  22. ^ Ann Murray, A War of Images: Otto Dix and the Myth of the War Experience (Cork, Ireland:UCC, 2014), p. 61-62.
  23. ^ Singh, "Biography and Educative: A Critical Examination of the Life and Artwork of Wilhelm Heinrich Otto Dix". p. 185-187.
  24. ^ Crockett, "The Most Famous Painting of the 'Golden Twenties'? Otto Dix and the Trench Affair", p. 79.
  25. ^ Olaf Peters, Otto Dix (Munich: Prestel, 2010), p. 239-241.